בית דוד ובית יוסף- והיחס לנשים ביהדות

בסוף השיעור הקודם הזכרתי, על קצה המזלג, את עניין "שני בתי המלוכה בישראל", בית דוד ובית יוסף. כמדומני שהנושא לא מוצה בשיעור הקודם ולכן בשיעור זה ברצוני לחזור לנושא, להאיר אותו מעט יותר, ובסופו של דבר אולי גם לקשור אותו (מעט) לנושא המרכזי של השיעורים האחרונים- היחס לנשים ביהדות.

כפי שכבר ציינו בשיעור הקודם, ישנן שתי דמויות של "מלכים" בישראל, שתי משפחות שמהן יצאה המלוכה ושלשכל אחת מהן יש אופי ומאפיינים שונים שהשפיעו על דרך המלוכה שלהן ועל בית המלכות שהקימו. משפחה אחת שייכת לשבט יהודה, משפחת דוד, והמשפחה השניה שייכת לשבט אפרים, משפחת שאול. גם אחרי התפצלות הממלכה, כאשר בממלכת ישראל ממונה מלך נפרד, הוא צאצא לשבט אפרים- ירבעם בן נבט. שני שבטים אלו הם אלו שהחזיקו מלוכה בישראל, נלחמו עליה בניהם והנחילו את תפיסת עולמם לדרך המלוכה. כל אחד משני השבטים גם מייצג תפיסת עולם שונה לחלוטין בראיה התורנית וביחס בין העולם הפנימי היהודי לעולם החיצוני.

יוסף (שממנו יצא אפרים והוא זה שמייצג את דרכו בעולם), הוא דמות מורכבת. מצד אחד יוסף הוא "יוסף הצדיק", אישיות שלא חטאה אף פעם, והוא מצליח לשמור על עצמו מחטא גם בנסיון קשה מאוד מול אשת פוטיפר. מצד שני יוסף הוא דמות מצליחה מאוד מבחינה כלכלית, הוא מצליח לייסד במצריים מערכת כלכלית מפוארת, להעשיר את המדינה בכסף רב ולהנהיג עם זר לחלוטין בצורה מושלמת. במשך כל ההיסטוריה התנכי"ת מייצגים בני יוסף (בני השבטים אפרים ומנשה, בעיקר אפרים) את הכיוונים הללו. מצד אחד הם צדיקים גדולים, ומצד שני מצליחים מאוד מהבחינות הכלכליות והשלטוניות. על פי התפיסה הפנימית ביהדות, שבטי בני יוסף מייצגים שני דברים, צדיקות גדולה ויכולת כלכלית מבריקה. הבעיה בדרכו של יוסף היא חוסר היכולת להתמודד עם נפילות. כאשר ישנה נפילה למנהיג מהשבט הרי שמדובר על נפילה מוחלטת, ללא יכולת קימה מחדש. כך קרה לשאול, שנופל ללא יכולת לקום, כך קרה לירבעם ועוד... לכאורה תוכלו לשאול שישנה כאן סתירה, איך יכול שבט צדיק כל כך להיות מוביל מבחינה כלכלית ולהנהיג עמים זרים? נראה שהתשובה טמונה באופן ההנהגה, שבט יוסף הוא נעלה ומצליח להתמודד עם העולם מ"למעלה" ללא נפילות ו"התלכלכות" בצדדים הקשים והפחות מזהירים של הבריאה. אולם כאשר מופיע קושי, הדבר "מבלבלו" וגורם למנהיגים משבטים אלו ליפול ללא יכולת להרים עצמם מחדש .

לשבט יהודה יש הנהגה שונה. שבט זה מייצג מלוכה מסוג אחר, מלוכה המכונה בספרים "ישראלית", כלומר: המלוכה של שבט יהודה מתאימה רק לעם ישראל, היא די מתעלמת מהסובב, וכאשר היא באה במגע עם העמים האחרים הרי זה בדרך כלל בצורה של מלחמה. אף נציג של שבט יהודה לא מלך על עמים זרים וכאשר בכל זאת נוצרו קשרים, הם מיד הובילו להתמוטטות של הנקשר, כמו במקרה של יהודה ורעהו העדולמי, שלמה עם בנות המלכים הזרים ועוד... נקודה חשובה נוספת של שבט יהודה היא היכולת להתמודד עם מציאות של נפילות. הדבר מתחיל עם אבי השבט, יהודה, שנופל במקרה של תמר וקונה את עולמו כאשר הוא מודה על האמת (בניגוד לשאול, מצאצאי אפרים, שמתחמק תמיד מלהודות בנפילות. במקרה של מלחמת עמלק ובמקרים נוספים). דוד נופל במקרה בת שבע ו"מקים עולה של תשובה" ועוד... על שבט יהודה נאמר "שבע יפול צדיק וקם", בגלל היכולת המופלאה להתמודד עם העולם וקשייו, גם עם הנפילות שבו. לכן ממשילים חז"ל את מלכות דוד ללבנה, בדיוק כמו שהירח מתכסה ומתגלה חליפות במשך החודש (נופל וקם) כך גם מלכות דוד יכולה ליפול ולקום שוב, להתייצב על הרגליים וללכת בדרך הנכונה מחדש.

האופי השונה של שני השבטים (באופן כללי ישנם שלושה שבטים, יהודה, אפרים ומנשה, אולם אני מתרכז כרגע באפרים ויהודה, שבטי המלוכה) בא לידי ביטוי גם באופן המלוכה שלהם. שבט יהודה מנהיג, בדרך כלל, מדיניות של התבדלות מהאומות ושל מערכת כלכלית נפרדת יותר. שבט אפרים פונה בדרך כלל לשיתוף עם עמים אחרים ולהובלה ישירה של העולם (אחאב "מושל בכיפה" ומצליח להקים מעצמה איזורית המבוססת על שיתוף פעולה כלכלי עם עמים אחרים).

גם יכולת ההתמודדות עם נפילות באה לידי ביטוי באופן המלוכה, כאשר מנהיגים משבט אפרים נופלים הם מתמוטטים לחלוטין, וגוררים את העם עמם, עד מצב של גלות מוחלטת של עשרת השבטים, גלות ללא תקומה- עד התערבות אלוקית ישירה שתגאל גם אותם. לעומת זאת, מלכי בית דוד נופלים, מתקשים, ובסופו של דבר מצליחים לחזור בתשובה. עד כדי חזרתו בתשובה של מנשה, שממלא את ירושלים בדמים ובכל זאת מצליח לשוב. גם הגלויות של שבט יהודה הן מוקצבות בזמן ובסופו של תהליך בני השבט חוזרים לארץ מכורתם.

במשך כל ההיסטוריה באות התכונות הבולטות של שני השבטים לידי ביטוי ומתקיים מאבק בלתי פוסק בניהם, איזו דרך היא הדרך המתאימה ביותר להנהיג את עם ישראל. האם בדרך של שיתוף פעולה עם המציאות, יכולות כלכליות ובריתות עם העמים הסובבים, או שמא בדרך של התבדלות, מלחמה עם המציאות הסובבת והתקדמות "ישראלית" יותר. בסופו של דבר ההיסטוריה מכריעה לטובת שבט יהודה, דווקא שבט זה מצליח ליצר מלכים הגונים יותר, שאומנם נופלים בדרכם אך חוזרים למקורם החיובי, לעומת מנהיגי שבט אפרים שמובילים את עשרת השבטים לאבדון כמעט מוחלט.

הויכוח חוזר על עצמו גם בהיסטוריה הלא תנכי"ת, ושתי הגישות באות לידי ביטוי כמעט בכל שלב של התפתחות עם ישראל. על פניו נראה שרק מנהיג אחד בהיסטוריה הבין מהי הדרך הנכונה להנהיג, יונתן בן שאול שאומר לדוד: "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן". זוהי הדרך שבה צריך היה עם ישראל לסדר את המלוכה, מנהיג מבני דוד, שבט יהודה ודרכו, ותחתיו, כמשנה למלך (בעיקר "שר אוצר" אולם עם שילוב של מדיניות חוץ), שבט אפרים. שלמה מנסה את הדרך הזאת וממנה את ירבעם למשנה כלכלי, אולם הדבר אינו מצליח בגלל שאיפותיו של ירבעם למלוך בעצמו.

האופיים ההיסטוריים הללו באים לידי ביטוי גם כיום, כאשר ישנם בעם ישראל טיפוסים הרואים את העולם בדרך הראיה של יוסף וישנם כאלה הרואים אותו כתפיסתו של יהודה, והמאבק בין הכוחות הללו הוא נוקב עד ימים אלו ממש.

גם בתחום ה"צדיקים" נהוג לחלק בין שני סוגים אלו, ישנו צדיק "יוסף", צדיק המנהיג את עולמו ללא נפילות, הוא נמצא למעלה, די מנותק מקשיי היום יום ומהתלבטויות של נפילה. ולעומתו ישנם צדיקים מ"בית דוד", צדיקים החיים במאבק מתמיד, בהתלבטויות בלתי פוסקות ובמאבקים הגורמים גם נפילות, אבל בעיקר התקדמות בלתי פוסקת.

כעת לענייננו. באופן כללי מאוד, ניתן לומר שנשים פעמים רבות מייצגות את הדרך של יוסף להגיע לצדיקות. הדרך הנשית היא נעלה יותר, ללא ירידה ומאבק יום יומי עם המציאות, אלא "מבט מלמעלה" בעזרת אופי נוח יותר מרגע הלידה, אופי שנותן יכולת לראות את העולם במבט עליון יותר ולהימנע מנפילות. הבעייתיות בדרך זו היא שכאשר ישנה נפילה היא ברוב המקרים חמורה יותר וקשה לחזור ממנה לכיוון החיובי. הגברים, לעומת זאת, בדרך כלל מחוספסים יותר, נאבקים יותר, ורואים את העולם במשקפיים פחות ורודות. הרבה נפילות להם בדרכם לפסגה ומאבק מתמשך ויום יומי (כבר ציינתי בעבר שזו, לענ"ד, הסיבה שלגברים יש יותר מצוות מעשיות, הצורך היום יומי שלהם ב"שפשוף" ועבודה עצמית).

לשתי הבחינות יש תפקיד חשוב במציאות. הצדיקים מסוג יוסף קובעים פעמים רבות את הדרך, את הכיוון הרוחני העליון שאליו ניתן וצריך לשאוף, ואילו הסוג השני מוביל את המציאות בפועל לקראת השאיפה הזו. הצדיק שיודע ליפול ולקום הוא חשוב, אולם ישנה חשיבות מהותית גם למי שמצליח לא ליפול ולהחזיק את "הראש מעל למים" במצבים המשתנים של העולם.

לגבי הנושא אותו הבאתי בשיעור הקודם, עניין ה"קידושין" של האשה, הרי שזו לדעתי אחת הסיבות לכך שהאשה מתקדשת ולא האיש. המוכנות הטבעית של האשה לקדושה היא גבוהה יותר, וקדושה מסוג זה היא נכונה יותר במקרים מסויימים. יש מקרים שבהם הקדושה הנרכשת היא המתאימה, ושם יבוא לידי ביטוי הכישרון הגברי, אולם בנושא כמו קידושין ובניית המשפחה על פיהם- הקדושה ה"טבעית" יותר של הנשים היא, ככל הנראה, הכלי המתאים והנכון יותר.

כפי שכבר ציינו בעבר, הנשים יכולות בהחלט לשנות את המצב ולהתרחק מהקדושה הטבעית הזו, אולם עדיין, היכולת הטבעית הזאת להתקדש מובילה לכך שדווקא האשה מתקדשת בחתונה. גם מסיבה "טכנית", שהרי הגברים יכולים גם הם לרדת וירידה זו תהיה עמוקה יותר משל הנשים שיש להם קדושה טבעית... וגם מסיבה פנימית יותר, שלצרכים מסויימים המוכנות הטבעית אינה נפגמת למרות הקשיים שהאדם מערים בדרכה.